אמא רות נולדה בעיר לייטמריץ שעל גדות נהר האלבה אשר בצ׳כיה. אמא גדלה במשפחה ציונית לא דתית,
אך הקפידה על הכרת המסורת היהודית וחגגה את חגי ישראל.
בגיל 14 אמא הצטרפה לתנועת הנוער הציוני "תכלת לבן". בתנועה היא פגשה את אבא. יחד איתם היו
בתנועה טרקה בדר, גרטי שלו, פלוס נהרי ועוד מספר חברים שנקלטו בקיבוץ עם עלייתם לארץ. הפעילות
בתנועת הנוער, הטיולים והאהבה לטבע הוטמעו באמא עד היסוד. בגיל 20 לאחר שסיימה אח לימודיה
בסמינר לגננות, ולמרות התנגדות משפחתה, אמא החליטה לעלות לארץ במסגרת העלייה המסודרת
באמצעות סרטיפיקט. אבא היה עדיין בצבא הצ׳כי ולכן לא יכול היה לעלות עימה לארץ, על מנת לנצל את
הסרטיפיקט אמא התחתנה עם בחור יהודי שכלל לא הכירה.
בהגיעה לארץ הצטרפה לקיבוץ ו״בעלה" פרש לדרכו. כעבור שנתיים כאשר הבחור רצה להתחתן, התברר
שהיה נשוי, נזכר באמא וביקש להתגרש.
אבא עלה ארצה במסגרת עלייה ב' – העלייה הבלתי לגלית, ועם הגיעו לקבוץ הם התחתנו. אמא עבדה
בעבודות הנדרשות, בשדות וברפת. קשה לומר שתמיד נהנתה מעבודות אלה, אבל חלוץ עושה מה שנידרש.
עם הזמן אמא פנתה לעבודה עם ילדים ולאחר מכן למדה גננת בסמינר הקבוצים. זו הייתה תקופה נפלאה
שאותה הזכירה בכל הזדמנות.
אנו כילדים נהנינו מאוד בתקופה זו, טיילנו בכל הזדמנות ולמדנו על בעלי החיים והצמחייה המקומית. אמא
השרישה בנו את האהבה לטבע ולארץ. באותן שנים הגיע לקבוץ גרעין נוער מאלג׳יר שבא לגבעת חיים
לתקופת הכשרה לפני הצטרפותם לקיבוץ רעים בדרום. בין חברי הקבוצה הייתה ילדה קטנה, אחות לאחת
מחברות הקבוצה. אמא ואבא אימצו אותה ומשפחתנו גדלה בבת נוספת, דרורה שמה.
דרורה הייתה בגבעת חיים עד לאחר הצבא, עת התחתנה והקימה משפחה משלה, אמא ודרורה שמרו על
קשר במשך כל השנים.
השנים עברו, הילדים גדלו ואמא החלה לעבוד כמדריכה לגננות בוועדת החינוך של הקבוץ המאוחד.
החגים במשפחתנו הפכו לאירוע מיוחד: בחנוכה היינו מטיילים ואוכלים מכל מטעמי החג ופורים לא היה
משמעותי ללא תחפושת מפוארת והצגה מלאת הומור.
אני זוכר שבטיול שהדרכתי לקחתי את חברי הקיבוץ לחרמון. בסוף העלייה אמא אמרה לי שהיה לה קשה
והכריזה שתעשה דיאטה, ולאחר זמן אמרה: בעצם לא כדאי לסבול כל השנה בשביל טיול אחד קשה, אז
קדימה לאכול. לאחר סיום עבודתה כגננת המשיכה אמא בעבודה עם ילדי פעוטונים ב״הקמה" ובמקביל החלה לעבוד עם אסתר גבע ב״גבורות", עם קשישי הקבוץ. עבודה זו אפשרה לה לתרום את הידע, הניסיון והיצירתיות הרבה בסריגת בובות, נעלי בית וכו'.

כשאבא חלה הקדישה אמא את רוב זמנה לטפל ולסעוד אותו. היה לאמא חשוב מאוד שאבא יישאר בבית,
ובעזרתנו, הבנים, רצון זה הסתייע ואבא נשאר כמעט עד יומו האחרון בבית. בשנים האחרונות אמא איבדה
את כושר הראייה למרות זאת המשיכה בפעילות בלימודיה במכללה, נסיעה לקונצרטים, ביקור חברים
וכמובן לא ויתרה על טיולים. אמא נשארה בבית כל זמן שיכלה לתפקד כראוי.
שמונת הנכדים ו־14 הנינים היו בשבילה מתנה, אושר וחדוות חיים.
לאחרונה בשיחוח עימה ציינה שחייה היו מלאי אושר וסיפוק, ואיך שום סיבה להמשיכם כשהיא תלויה
באחרים. מינואר מצבה התדרדר בצורה חמורה ולמעשה רק הלך והחמיר, אך כאשר הבאתי לה לפני שבוע חצב פורח היא הייתה מאושרת.
כעת אנו נפרדים ממך אמא, נמשיך לזכור אותך עם שפע ההומור, הבדיחות, העליזות והאופטימיות הרבה
שאפיינו אותך כל חייך ואת כל מה שנתת לנו, לנכדייך ולנינייך.
שאול וראובן. 

אמא, סבתא, חמות
לפני 41 שנים הצטרפתי למשפחה הקטנה שלכם. רות ראתה על לוח המודעות ברשימת המעוניינים בכרטיסים ל״קזבלן' ששאול נרשם לשני כרטיסים ומיד ביקשה מעדה הגרי חברתה שנרשמה אף היא שתראה ותדווח ליד מי שאול יושב. מאוד קל היה להיכנס למשפחה. ארוחות ארבע מסורתיות של יום שישי קיבצו סביבן את המשפחה הקטנה, שלאט לאט נוספו לשולחנה עוד ועוד כיסאות. 8 נכדים ואחריהם הנינים. כל תינוק שנולד זכה בבובה סרוגה מעשה ידיה, וכשזו נקרעה או נפרמה הגיעה מיד לבית החולים לבובות של סבתא. שבת בבוקר היתה נפתחת בארוחת בוקר של נכדים בלבד אצל רות ודוד. מהגן הלכו ישר אליה. במשך שלוש או ארבע שנים נסענו כל שנה, רות, בתיה ואני לטיול בירושלים. רות אהבה את העיר ונהנתה להראות לנו אח המקומות שהכירה. היה בה, ברות משהו חם, מקבל ואוהב ללא דיבורים מיותרים, או הפגנות דרמטיות. הכל היה כל כך פשוט, בלי סיבוכים וגינונים מיותרים. תמיד ידעתי שכל שנאמר הוא כל כך אמיתי וכן. רות ידעה ליהנות מהחיים, אהבה נסיעות לקונצרטים בתל אביב, שם גם פגשה אח חברותיה. כל טיול טבע היה בשבילה חגיגה, וכך גם הנופשונים בטבחה, שהיו גולת הכותרת של השנה. רות ידעה ליהנות מכל הסובב אותה וכך גם אהבה את הקיבוץ – אמירתה התמידית היתה כי לולא הוקם הקיבוץ לפני בואה היא היתה ממציאה אותו.
כאשר, לעת זקנה אט אט כבתה ראייתה, הציעה לה רחל גנוסר להקריא עבורה ספרים. אומנם היא היתה
רשומה בספריית העיוורים בנתניה, אך המפגשים עם רחל הפכו לערבי קריאה יקרים מפז עבורה, ורחל
דבקה במשימה והקפידה להגיע באופן סדיר לביקורים אלה. רות ידעה לקבל באהבה רבה את העזרה
שקיבלה בביתה וראתה בכל אחת מהחברות שהגיעו אליה מתנה יקרה.
אהבתי בך, רות, את אהבת החיים, הפשטות והכנות. צר לי על הקיץ האחרון המיותר כל כך. בקיץ שעבר
עוד הגעת לבריכה ושחית בהנאה רבה. אהבת החיים שלך לא כללה את מצב התלות הקשה הזו והשלווה
שהיתה נסוכה על פנייך שלאחר המוות הקלה על הפרידה ממך.
יהיה זכרה אתנו.  באהבה גדולה, עלי