רותי לדרר נולדה ב 1948.01.30 .שנות
ילדותה המוקדמות עברו בחינוך המשותף,
כמו כל ילדי הקיבוץ באותן השנים. בגיל
ההתבגרות נתגלו קשייה. היא הסתגרה
בתוך עצמה, מלאה חששות ונדחקה לשולי
חברת הילדים. במשך השנים יצרה לעצמה
עולם משלה .
מעולם לא רכשה מקצוע ולא הקימה
משפחה משלה. חודשים אחדים לפני
היותה בת 50 לקתה בסרטן השחלות. את
יום הולדתה ה 50 ציינו שתינו בכאב ובדאגה
בעת שהותה בבית החולים. לאחר ייסורים רבים נפטרה ביום שבת ה- 2000.07.8.
רותי לדרר – הספד. נכתב ביום מותה 2000.7.8
רותי, אחותי.
היום נאספת את, ואני נפרדת ממך.
ידעת חיים קשים, בהם הרבה עצב, הרבה בדידות. פילסת לך את דרכך שלך בעולם קשה שבו לחלש ולשונה
אין מקום. ברוב לבטים, ברוב מאמץ, בנית את עולמך הצר.
לפני שנתיים וחצי חלית,כמעט שמונה שנים אחרי שאמא נפטרה, אמא שהיתה בשבילך מגן, חיץ ולו גם דל
ורעוע מפני העולם הסובב.
המחלה, ובעקבותיה ההזקקות והצורך בעזרה ותמיכה פתחו את עולמך והפגישו אותך עם אנשים טובים
שבחרו, שרצו לעזור לך. ההחשפות הזו לתשומת – הלב, לאמפטיה, לחום ולקירבה ולו גם בימים שהיו לך
קשים כל- כך, הביאה לביטוי חלקים באישיותך שלא היכרתי טרם חלית: תשומת הלב שלך לאחרים, יכולת
האבחנה בדקויות ופרטים, עושר של שפה ויכולת ביטוי. היית קוראת אותי מיד כשנכנסתי לחדר – את מצב
הרוח, העייפות, ההתחמקות ממתן תשובות לשאלותיך הקשות. כמו גם את המתח והדאגה שלי ובמשפט
אחד מדויק, הגדרת את המה נשמע שלי היום.
עכשיו יכולנו לדבר גם על הבית המשותף שלנו, על ההורים, על החיים, על כל מה שתמיד היה טעון וקשה
לנו. שמחת יחד איתי כשיעלי התחתנה, כשנולדה עדי, על החוכמות של יובלי ועם כל דבר טוב שקרה לי
והיתה בו קצת נחמה בשבילי, לאחר מותו של בני עמית.
נאבקת על חייך כמו גיבורה, כל כך רצית לחיות, כל כך רצית שיבואו לך עוד ימים טובים ויפים. דוקא עכשיו
אחרי שהצלחת לפרוץ את המעגל שסגר עליך כל השנים. אבל אני, גם הפעם קצרה ידי להושיע.
בשמי אני ובשמה של רותי אני מבקשת להודות לכל אותם ידידים טובים שהעיזו והישירו מבט והושיטו לנו
את ידם לעזרה, עזרה שכל כך נזקקנו לה והיא באמת היתה לנו טובה ויקרה כל כך.
ולכם העובדים בבית שקמה ובמיוחד לאלו מבינכם שליוויתם את רותי מהיום הראשון לבואה לבית הזה
כמעט לפני שנה, מגיעה תודה גדולה ומיוחדת. עשיתם כל כך הרבה בשבילה, כל שיכולתם כדי להקל ולו
מעט את סבלה.
ואת זהר- אשרינו שהיית איתנו בדרך הקשה והנוראה הזו,. עכשיו כבר נגמרו לי המילים ואני בטוחה שנמצא
עוד את הדרך שלנו.
אני אסירת תודה לכם, לכולכם לתמיד.
ענת אחותך.