אמא שלנו, שושנה שמואלי לבית קרבצייק, נפטרה בשיבה טובה – האחרונה לכל משפחתה הענפה, אלה
שנספו ביום אחד מר ונמהר באושוויץ הארורה וגם אלה המעטים שעלו ארצה לפני המלחמה וכך ניצלו.
אמא נולדה בעיירה סוקולקה, בצפון־ מזרח פולין. בבית כולם קראו לה רייזליה. לאמא היו 3 אחים והיא
הרבתה לספר עליהם, ובמיוחד על אחיה בנימין – ניומצייק, שהיה גאון במתמטיקה, ונמנה על ה״נומרוס
קלאוזוס". אח נוסף, דויד, הצעיר במשפחה, היה רק בן 10 כשעלתה לפלסטינה. האח הגדול – יהודה,
כבר היה נשוי, ואב לתינוק. בסוקולקה למדה בבי״ס עממי, תיכון, ובין לבין בבי״ס "תרבות", שבו למדו גם
עברית. אמא היתה ילדה מפונקת מאוד כבת יחידה בין אחים בנים, במשפחה שנחשבה אמידה מאד. באותה
תקופה, שנות ה־30 ,כבר הורגש השינוי ביחס ליהודים. האנטישמיות החלה להראות אותותיה. אמא שלנו
הצטרפה לשומר הצעיר כהזדהות עם הרעיון הציוני וכדי לקבל הכשרה כחלוצה בארץ. כשהיתה ילדה,
שמעה סיפורים מהתנ״ך מפי סבתה וכבר אז חלמה על ארץ ישראל והחליטה שהיא תחיה רק בארץ ישראל.
היא נישאה לאבא שלנו, וויתרה על כל הפינוקים והנוחות שבבית בפולין, כדי להגשים חלום – לבנות
ולהיבנות בארץ שלנו, ארץ ישראל.
בארץ, כמו לכולם, החיים היו קשים מאד והפרנסה לא מצויה, ולאחר ניסיונות אחדים במקומות שונים,
התיישבו הורינו בקיבוץ אשדות-יעקב. שם עברו את מלחמת השחרור, עם כל הקושי של יישוב ספר מופגז
ללא הרף, אשר גרר פינוי של כל הילדים והמטפלות לחיפה. בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנת 52 ,
עברה המשפחה לקיבוץ גבעת-חיים, ופה אמא נקלטה כמטפלת בגני הילדים, ומהר מאוד נהפכה למטפלת
המיתולוגית שכל ההורים קיוו ש״תיפול" בחלקם. החלום של נעוריה היה ללמוד את מקצוע האחות. הדבר
לא נסתייע בידה, אך ברבות הימים היא הגשימה את הרצון בידע שרכשה בעצמה וביישום בטיפול בילדים
שקיבלה לטיפולה. אמא טיפלה בגיל הרך עד היותה בת 84 .היתה ידועה בגישתה הייחודית לחינוך, והאמהות
בקיבוץ היו מתכננות את לידת ילדיהן כך שיגיעו לטיפול אצל שושנה… או כמו שהילדים היו קוראים לה
"שוננה".
אמא שלנו הצטיינה בגישה חינוכית אינטואיטיבית לכל הילדים ובמיוחד לילדים מיוחדים. ילדים החולים
במחלות קשות, ילדים הזקוקים לתשומת-לב מיוחדת – ילדים שרק אצל שושנה הצליחו להירגע ולהתמסר
אליה בכל לב. כמו כן היתה מאמצת, בלתי רשמית, של ילדים ביתמות. לכולם העניקה טיפול אישי צמוד,
מסור ואוהב.
אמא, שבאה מבית אמיד, מפנק מאד ומלא בכל טוב, הבינה וקיבלה באהבה את חיי הקיבוץ כמקום של
הסתפקות במועט וצניעות, וכך גם נהגה בביתה ומחוץ לביתה. זכור לנו שבלילה היתה עוברת בבתי הילדים
ומכבה אורות חשמל מיותרים "כדי לחסוך לקיבוץ". ויתרה על זכותה לקבל מהקיבוץ קלנועית כמנהגם של
בני דורה בקיבוץ. סירבה ל״הרחבה" כדי שהקיבוץ לא יוציא כסף מיותר חלילה… וחייתה כל חייה בבית קטן
וצנוע, מותאם לאידיאולוגיה הפרטית שלה שברוב חכמתה ונתינתה עשתה 180 מעלות מחייה בילדותה
ונעוריה.
ב-10 שנות חייה האחרונות חייתה אמא ב״בית שקמה" וזכתה לטיפול אוהב ומסור. ועל כך, מכל לבנו,
נתונה תודתנו לכל הצוות הנהדר. אהבתם אותה והיא אהבה אתכם בחזרה. הענקתם לה בית חם ומיטיב,
תרבותי ונעים. אפשרתם לה, כמו לכל דיירי הבית, להוציא לאור כישרונות חבויים, כמו ציור, שאף פעם לא
ידעה שהיא יכולה… שנים לא מעטות שימשה כ״שרת האקטואליה" בבית שקמה, היתה מקבלת בבקרים
את עיתוני היום, לומדת ומפנימה את החומר, ומעבירה "שיעור" על הנעשה בארץ ובעולם לדיירים, חבריה
בבית שקמה.
אמא זכתה לחיים ארוכים שלווים וטובים הודות לטיפול המעולה של צוות העובדים לכל אורך שנותיה בבית
שקמה. ועל כך שוב תודה. תודה גדולה.
רצינו לספר על נס מיוחד שקרה לאמא: בדרך ארצה, בשנת 37 ,במעבר הגבול ברומניה, בדרך לנמל, אמא
הורדה מהרכבת ע״י השלטונות העוינים, ועוכבה. הכרטיס לאוניה והכסף נלקחו ממנה. היא התיישבה על
הרציף המחשיך אובדת עצות וממררת בבכי. ארץ זרה, ושפה זרה. חסרת אונים. לפתע ניגש אליה אדם
אלמוני, שאל אותה מה קרה לה. וכששמע את סיפורה, לקח אותה לבית מלון, שיכן אותה כמה ימים, וקנה
לה כרטיס חדש לאוניה הבאה. כשאמא שאלה אותו: מה שמך, כדי שאוכל בעתיד להחזיר לך את הכסף,
ענה לה האלמוני: "יהודי". ונעלם. לאמא האהובה שלנו, את משאירה אחריך דורות חדשים: 3 בנות, 8 נכדים,
ו-13 נינים. מתנה נהדרת של חיים מתחדשים, כאן, במדינת ישראל. אנו בטוחות שעכשיו, סוף סוף, את
שוב נפגשת עם אבא שלנו, 30 שנה אחרי שנפרדתם. הוא בטח התגעגע אליך מאוד. וגם עם כל משפחתך
האהובה שהשארת מאחוריך בפולין השנואה. הכרחת את עצמך לשכוח את השפה שבה גדלת, מרוב כעס
וצער על גורל יקיריך. ואולי גם פתרת לעצמך את השאלה מי הוא אותו מלאך מושיע, המלאך "יהודי",
שבזכותו קיבלת את חייך, ובעצם, גם אנחנו. את נתת כל שאפשר לתת. נוחי עכשיו על משכבך בשלום,
עטופה באהבת אוהבייך־ יקירייך מימים רחוקים ואנחנו כאן נתגעגע.
מבנותייך: חרסה, אהובה, ויעל