שלמה נולד בדצמבר 1911 כילד הבכור מבין שמונה אחים ואחיות
שילדו הוריו בעיר קוטי)קוטוב( במחוז גליציה המזרחית, סמוך
למפגש הגבולות שבין רוסיה, פולין ורומניה דהיום. ההתמודדות
רבת השנים בין העמים הפולנים והאוקראינים על השליטה
בגליציה גיבשה את היהודים בחבל ארץ זה כישות עצמאית
שוות־ מעמד לשני העמים האחרים כניטרליים ביחס למאבק ביניהם. מכאן שתודעת הציונות היתה בת־ בית
במשפחה כבר בסוף המאה הקודמת.
בית משפחת דרקסלר היה בית חסידי של שומרי מצוות. אב המשפחה היה בקיא בתורה ועסק במסחר
טקסטיל. לצורך עסקיו הסתובב בין מרכזי מסחר שונים והביא הביתה ספרים כמו מחזותיו של שקספיר
וכתבי ההיסטוריון גרץ, באמצעותם התוודעו הילדים לרוחות החדשות שהילכו באירופה. אביו נספה ב־
1942 בפרעות שערכו הגרמנים והאוקראינים ביהודי העיירה יחד עם אימו, אחיו ואחותו. החל מגיל 3 למד
שלמה בחדר, עד מהרה נגלו אצלו תבונות הלמדנות והוא קודם לכיתות גבוהות יותר. בגיל 6 הוצא מבית
הספר העממי בעיירה והחל ללמוד עם מורה פרטי. בגיל 17 יצא שלמה לסיים את לימודיו בלבוב ובגיל 20
עבר אל וינה. בוינה היה ריכוז מפתיע של פעילות רוחנית, תרבותית ופוליטית ברמה גבוהה ביותר. באותם
ימים היתה זו עירם של ז. פרוינד, א. אדלר, ק. רנר וא. באור. לימים ציין שלמה, כי וינה היתה התחנה
החשובה בחייו מבחינה עיצוב עולמו הרוחני.
בוינה החל שלמה לפעול בהחלוץ אחר שניתק את עצמו מתנועת השומר הצעיר, נפגש עם שליחי ארץ
ישראל, ביניהם א. נהרי וי. גלר, פגישות שסללו את הדרך לבואו לגבעת חיים. הוא עוד ביקר בעיירתו
בגליציה, פגש את דבורה, נשאה לאישה ובשנת 1935 הגיעו לגבעת חיים. שלמה הצטרף לקיבוץ ממניעים
אידיאולוגיים, אך לא היה חניך־ תנועה במובן המקובל. גם עלייתו ארצה נעשתה במסגרת של בודד ולא
כחלק מקבוצה. דבורה היתה נטולת רקע תנועתי כלשהו, הצטרפותה לקיבוץ היתה מבחינת "ללכת אחריו
במדבר". שלמה ידע תמיד להעריך זאת.
בשנותיו הראשונות בקיבוץ עבד בבניין, אחר כך בפרדסים. שנים רבות לאחר שיצא לעבוד מאחורי השולחן
נהג לספר על תקופה זו. שלוש שנים אחרי בואו נבחר למזכיר הקיבוץ. מבחינתו היתה בכך עדות להשתרשותו
המהירה בעבודה ובחברה של גבעת חיים. לאחר פילוג אחדות העבודה ממפא״י היה לעורך שבועון ״לאחדות
העבודה״ ולאחר הקמת מפ״ם נבחר כאחד העורכים של ״על המשמר״. ב־ 1951 יצא לארה״ב וארגנטינה
בשליחות מטעם הקיבוץ המאוחד. ב־1954 לאחר פילוג במפ״ם נקרא לעבוד ב״למרחב" ולהיות מזכיר מדיני
של אחדות העבודה. ב־1964 אחרי שהות בביתו בגבעת חיים גויס להרצות באפעל ולהוצאת הספרים של
הקיבוץ המאוחד. בהוצאה עבד עד יום מותו.
שלמה אהב מאד בחיי משפחתו, לספר סיפורים לילדיו. הוא סיפר בזמן ההשכבות בגן, כשכל הילדים
מצטופפים מסביב לשמוע. הנכדים שנולדו לשלמה הפכו למרכז עולמו. הוא נהג לספר להם על החיים
בראשית הקמת גבעת חיים, על מה שהיה פעם בארץ ובגולה, ואף סיפר להם בעל־-פה סיפורים מהמקרא.
הנכדים עד האחרון בהם גמלו לו באהבה ובהערצה גם שהפכו כבר לגדולים…
מדברי שלמה:
ככל שלא נוח להזכיר האמת הביולוגית: הדור הוותיק מתמעט והולך ורגבי העפר המכסים את ארונו של כל
חבר ההולך מאתנו קוברים תחתם גם פרקי היסטוריה חלוצית ואנושית מפוארים שראוי שלא יאבדו, שזכרם
לא ימחה… מי שלא היתה לו דודה כמו דודה אסתר, לא זכה בדודה – איזו דודה !
דודה שרק מפנקת ומפנקת. כשחזרה עם עמליה מאמריקה, זכינו לקבל את בית הברבי הראשון: כוננית,
מיטה, שירותים ועוד.
דודה שכל שבת וחופשה היינו כולנו נפגשים ומתנחלים אצלה לחגיגה, איזו חגיגה זו היתה !
בריכה, קפיצות ממקפצות, השתוללויות, סיורים ברפת ובלול, ארוחות בחדר האוכל, גלידה עצמית וכמובן
ארוחת הארבע הבלתי נשכחת, שעמליה זוכרת בזכות ההליכה החוזרת לחדר האוכל להביא עוד ועוד לחם.
דודה שכשבגרנו והתחתנו היינו מגיעים אליה לבלות וליהנות עם הילדים שלנו, שהיו לה כמו נכדים. תמיד
יצאנו ממנה עם מתנות, בגדים משאריות הבדים שתפרה וממתקים – כמה שהילדים שלנו נהנו לבקר אותה.
דודה שגם כשהילדים שלנו בגרו נהנו לבוא אליה ולנסוע איתה בקלנועית.
דודה שבכל פעם שבאנו אליה ליוותה אותנו למכונית, לראות שהכל בסדר.
דודה שבשבוע שעבר אמרה לי, תתקשרי לאבא שיבוא לקחת אותי, תגידי לסבא שאני עוד מעט באה.
אז הנה הגעת לסבא. עכשיו אתם שלושתיכם, רחל אבא ואת ביחד, כמו שהייתם פה למטה, ואנחנו פה
הפסדנו אתכם.
עכשיו כשנצא מפה מי ילווה אותנו למכונית?
דודה
אנחנו אוהבים אותך