שלמה נולד בעיר "סטרי" בגליציה המזרחית, כבן צעיר במשפחה מרובת ילדים. ילדותו עברה עליו בתקופת חילופי משטרים שפקדו את האזור. אחרי קריסת הקיסרות האוסטרית ששלטה בארץ מאז חלוקת פולין, כבשו אותה צבאות הרפובליקה האוקראינית ואנדרולומוסיה שררה באזור. כנופיות של חיילים ואיכרים מהסביבה שוטטו ביישובי היהודים לשם שוד וביזה. כעבור מספר חדשים נכבש האזור בידי צבא פולין ומדינה חדשה כוננה. בתנאים אלה נאבק האב קשות במחסור, התרוצץ ימים ולילות בעיסוקים מזדמנים שנתנו פרנסה בצמצום רב תוך סיכונים לא מעטים. גם בשנים הראשונות של התייצבות המצב בפולין לא שפר חלקה של המשפחה, בייחוד עם מותו של האב, עד שגדלו הילדים ורכשו מקצועות ויוכלו לתרום לכלכלת המשפחה. שלמה, צעיר הבנים, הצטרף גם הוא במרוצת הזמן למעגל המפרנסים, ובעוד המשפחה נחלצת מהמצוקה הכלכלית פרצה המלחמה. אחרי נפילת פולין עברה העיר לשלטון הסובייטים, ושלמה גוייס לצבא האדום. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה ־1941 נדד עם גייסות הרוסים במשך כל שנות המלחמה ברחבי רוסיה. רוב הזמן נלחם בחזית הצפונית ושם נפצע. את תוצאות הפציעה ותלאות החיים בחפירות ובשלגים נשא איתו במשך שנים. שלמה הירבה לספר על מלחמת העולם השניה ומאורעותיה. זאת היתה תקופה של עבודת פרך משחר עד לילה בקור מקפיא עם פת לחם דלה לקיום הגוף והנפש. היה צריך להילחם באויב הנאצי אך יחד עם זאת להיזהר מהגוי הרוסי אשר גרם לכך שיהודים רבים נעלמו ועיקבותיהם לא נודעו. רק אדם חזק, עקשן, בעל תושייה יכול היה לצאת מהתופת הזאת בריא בנפשו וברוחו. בתום המלחמה כניצול יחיד מהמשפחה הגדולה, עשה את הדרך הארוכה של ה״חוזרים" מרוסיה דרך ארצות אירופה אל ספינת המעפילים יחד עם מרים. הספינה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים הובאו למחנה בקפריסין, שם נולד מיכאל. עם השחרור מקפריסין הגיעה המשפחה לגבעת חיים. שלמה לא הגיע לקיבוץ עטוף בחינוך תנועתי או באידאולוגיה, וכך נאלץ לחצוב פה את דרכו המיוחדת, דרך העבודה הקשה. את רוב שנותיו בקיבוץ עשה ב״גת״. לראשונה בקונצנטרטור הישן לפני למעלה מ־30 שגה, אח״כ במח׳ הזיתים במחלקות האריזה למיניהם ולבסוף מספר שנים בבוטניה. בכל מקום התבלט שלמה מיד בחריצותו ובכושר עבודתו. היה ממש תענוג לראות אותו מבצע את תנועותיו ביעילות ודייקנות. שלמה לא הסכים אף פעם לקבל עזרה ממישהו. גם בתקופות בהן היה לו קשה מאד. הוא טען שברגע שיזדקק לעזרה, יפסיק לעבוד. כך בנה לו תמיד בעזרת זריזותו ותבונת כפיו מערכת כזאת שיוכל לעשות הכל בכוחות עצמו. יהי זכרו ברוך!

מפי שלמה: (מתוך עלון המשק) אני יודע כי לא רחוק היום שבו לא אוכל עוד להגיד מה שיש על ליבי: אני רואה כיצד נפרדים אצלנו מחבר. אני שומע את השבחים הנאמרים עליו כאשר הוא איננו כבר איתנו, כאשר אינו יכול לשמוע וליהנות ממלים טובות. תמיד הייתי רגיל למעט בדיבורים. אהבתי יותר את המעשים ועדיין אוהב לעשות. עכשיו אני מצטער על הדברים שרציתי להגיד ולא אמרתי כאשר יכולתי, לכן עכשיו כשאני יודע שלא רחוק היום שלא אוכל עוד להגיד כלום ולא אשמע עוד מה שנאמר עלי, אד מעביר בזאת את תקוותי: הלוואי שנדע להגיד לחבר לא רק את שבחו לאחר מותו. יש גם להגיד ביקורת, יש להגיד הכל כאשר האדם יכול לשמוע ויכול לתקן עצמו.

מתוך דפי-גת: סיפורים רבים מהלכים על שלמה ודבקותו בעבודה. ־ פעם בהחלימו אחרי ניתוח אמר למרים שהוא הולך לעבוד בגינה ורגליו נשאוהו למפעל. ופעם החליט ב-00,1 בלילה להזיז את השעון 3 שעות קדימה כדי שמרים תחוש שכבר הגיע הזמן לעבודה.