זמירה נולדה ב-1912 לשמואל ונחה-שרה סטראז' בביאליסטוק שבפולין. שמה מילדות היה סלובה-חיה
ובארץ הוסב לזמירה. שם זה התאים לה מאד, שכן היה לה קול יפה והיא אהבה לשיר, לבד ובמקהלה. ימי
ילדותה עברו עליה במצוקה ורעב של מלחמת העולם הראשונה. כנערה הצטרפה לשומר-הצעיר ועלתה
לארץ ישראל ב-1935 כחלוצה במסגרת הקבוצה שהקימה את קיבוץ רמת-השופט. רוב משפחתה, הוריה,
שני אחים בוגרים ואחות, כולם נשואים עם משפחות, נשארו בפולין והושמדו בשואה. כל ימיה זכרה זמירה
את משפחתה שנרצחה והתאבלה עליה. רק האח הצעיר יוסף, שהיה חייל בצבא הפולני בפרוץ המלחמה,
הצליח לברוח לרומניה ועלה אחרי שנה לארץ כמעפיל. הקשר בין השניים שנשארו, האחות הגדולה והאח
הצעיר, היה הדוק.
לאחר תקופה קצרה עזבה זמירה את הקיבוץ כי לא קיבלה ממנו כסף לסיוע להוריה העניים שנשארו בפולין.
היא עבדה בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שם הכירה את מרדכי גובר ואשתו רבקה שהיו להוריה
המאמצים בארץ. בשנת 1936 הכירה זמירה את דב איזירר ויחד הקימו משפחה. זמירה ודב הביאו לעולם
שלושה ילדים: אורי )1937 ,)נחמה )1944 )וגדי )1949 .)המשפחה גרה בתל-אביב בשכונת מונטיפיורי. דב
עבד במחלקת הגבייה של עיתון "דבר" והוצאת הספרים "עם-עובד". זמירה הייתה עקרת בית.
ב-1947 הצטרפו זמירה ודב עם ילדיהם לקיבוץ העירוני אפעל, שהוקם ליד כפר אז"ר. תקופת מלחמת
העצמאות עברה עליהם שם. אחרי המלחמה הם היו עדים להתפוררות החברתית של אפעל ובהיותם חברי
קיבוץ בעברם הרחוק, שרצו להמשיך בחיי קיבוץ עברו ב-1950 לגבעת-חיים בה היו לדב חברים ומכרים
עוד מחו"ל. בפילוג נשארו זמירה ודב בפלג הקיבוץ המאוחד. זמירה עבדה במשך השנים כמטפלת ובעיקר
כעובדת בפרדס בתחום ההרכבות. היא אהבה את העבודה הזאת ורק כאשר התבגרה עברה לעבוד במחסן
הבגדים.
זמירה הייתה מרכז המשפחה עבור ילדיה ועבור קרובי משפחה, גם של דב. תמיד הייתה לה אוזן קשבת
למי שנזקק לעזרה או לכתף להניח עליה את הראש. זמירה אהבה את המפגשים המשפחתיים ודאגה תמיד
להפוך את כל מי שבא ל"בלתי רעב". זמירה קיימה יחסי ידידות ממושכים עם חנה אבישי, אשתו של יעקב
אבישי, חברו של דב עוד מחו"ל. שתי המשפחות גרו בשכנות קרובה במשך כל ימי חייהם בגבעת חיים.
זמירה הייתה גם מעורבת פוליטית. היא יצאה לסמינרים של מפלגת אחדות העבודה ופעלה במערכות
בחירות בביקורי בית ביישובים שכנים. ב-1988 נפטר דב לאחר מחלה קשה שהעיקה גם על זמירה. כאשר
הופיעו הנכדים והנינים היא חשה אושר רב. לאחר מספר שנים עברה מדירתה לבית שקמה ולאחר תקופת
הסתגלות קצרה הייתה לדמות בולטת שם. היא עזרה לעובדות בהכנת האוכל והקרינה כל העת מצב רוח
טוב. זמירה הלכה לעולמה בגיל 93 בשיבה טובה ובצלילות הדעת עד יום פטירתה. היו לה חיים ארוכים
ומלאים.
יהי זכרה ברוך.
המשפחה.