אמא נולדה בברלין, בגיל שנתיים עברה לפולין, בגיל 6 הגיעה ארצה, ידעה לדבר רק פולנית. הוריה , שהיו בני דודים התגרשו זמן קצר לאחר הגיעם ארצה. אמא גדלה בפנימיות שונות, התגייסה לצבא והתגאתה מאד שהיתה בפלמ"ח ושימשה כקשרית ומפעילת טלפרינטר מהקורס הראשון של הצבא בחטיבת גבעתי, במלחמת השחרור. לבקשתה, שמענו בהלוויתה את השיר האהוב עליה מאותה תקופה: דודו. לאחר השחרור, בדרך להופעת מקהלה הכירה את מי שהיה בעלה ומנצח המקהלה, יעקב רבאו (אבי). ונולדה להם בת, (אני). הם גרו בתל אביב בדירת חדר ללא מקלחת ושרותים מסודרים. כשניסו לשפץ את השרותים ללא רשות, בעל הבית הגיש נגדם תביעה והשופט קנס אותם ב 10 פרוטות, )מאד סמלי, אמר בשופט(. אבי היה מנצח מקהלות, נגן אקורדיון, מנהל מוזיקלי בגלי צה"ל ונמצא הרבה בדרכים, בעיקר בקיבוצי הדרום שם ניהל את הצד המוזיקלי בחגים, מה שמנע ממנו להיות בבית, וכנראה עוד הרבה דברים אחרים, לא פשוטים, היו ,איפוא, הגורמים לגירושין כשהייתי בת שלוש. יש לציין שאמא מעולם לא דיברה עליו רעה בפני ולא הסיתה נגדו. עברנו לקיבוץ גזית, שם התנהלה אמי כחד הורית, ויש לאמר כי זה לא היה פשוט באותם זמנים, לילדה )חד משמעית(, לא ממושמעת ומרדנית כמוני. לא עשיתי חיים קלים לאמא, אך תמיד נשארה קולית ועדינה, מעולם לא הרימה קול, גם כשעמדתי בשער המשק )גזית( וזרקתי אבנים על מכוניות שנכנסו לקיבוץ, כל מה שהיה לה לאמר הוא: "אביטלי, זה לא חמוד" . ולפעמים, כשמאד הרגזתי אותה נהגה לאמר משפט שחזר על עצמו: "איזו בת נעוות המרדות! או "צוקר פושקה"…(צנצנת סוכר) בפולנית. לצד הדברים הקשים, היינו יושבות בבית והיא היתה מלמדת אותי שירים עבריים מתוך אותן חוברות שנכתבו בכתב ידה, כל מילות השירים, ישנים וחדשים. כך המשכנו לנדוד לקיבוץ מגידו ומשם לקיבוץ גבעת חיים. להגעתי לקיבוץ קדמו מבחני התאמה שעשתה לי עדה הגרי, ביודעה כי הכתה אליה אני עומדת להצטרף, איך אומר….קצת בעייתית…אך לשמחתנו, נמצאתי מתאימה. לאחר שנה בקיבוץ הכירה אמא את ראובן ליכטנר )מהאיחוד( כששניהם עבדו בגת. הם התחתנו ונולד רני, איזו שמחה!. הם חיו יחדיו 24 שנים ונפרדו גם כן. אמא היתה בן אדם אינדבידואלי, פרטי מאד, צנועה, לא משתפת, מופנמת, מאופקת (כיאה לייקית פר אקסלנס), עוטה סודיות. בקירות הבית טמונים בוודאי סודות רבים שכנראה לעולם לא אדע. אבל בעיקר היתה עצמאית ובלתי תלויה. מנצלת כל יום וכל שעה לדברים שאהבה, והם רבים, רבים מאד: קריאת ספרים, קונצרטים, הרצאות, תערוכות, מוזאונים, טיולים, חוגים, שחיה ועוד… שחס וחלילה לא תפסיד משהו מהשפע שהעולם מציע. יום אחד, לא לפני הרבה שנים התקשרתי אליה בערב – לא היתה תשובה. התקשרתי בלילה – ולא היתה תשובה. למחרת בבוקר שאלתי איפה היית? ותשובתה היתה: הא, נסעתי ליפו ללילה לבן לראות את השקיעה ונהניתי מאד מהמוסיקה, הריקודים והאנשים סביבי. למה את דואגת לי? תפסיקי לדאוג! אני כשלעצמי קיבלתי "חלושס" כששמעתי מה היא מספיקה לעשות במשך היום. ואז, כמעט בין יום, התהפכה הקערה. סימנים משונים החלו להופיע, ואמא, כיאה לייקית חסרת מנוח (ייקים לא מתלוננים ולא בוכים), התכחשת לסימנים כאילו לא האמנת שהם מסוגלים לשלוט בך. אך כשהבנת מאוחר יותר שזו מחלה בלתי הפיכה שתהפוך אותך מעצמאית מוחלטת לנתמכת ותלויה, דבר שפחדת ממנו כל חייך, הוצפת בתחושה של חוסר תקווה. המחלה הארורה הכתה בך, הזקנה וחוסר האונים קפצו עלייך פתאום, לא היו מתוכננים, הם באו בהפתעה גמורה. לעיתים היה נדמה שאת משלימה, ניסית לשדר חוזק ככל שיכולת ולא רצית לשתף אותנו בסבלך. התמיכה של המשפחה, הביקורים, העזרה והאהבה שקיבלת מאתנו לאורך זמן המחלה, הם שנתנו לך קצת תקווה. אפשר היה לראות את פנייך לפני הביקור שלנו ולאחריו. זה לא היה דומה. ככל שחלפו הימים המחלה הכתה קשה יותר, עד שהחלטת לוותר וביקשת את נפשך למות כי לא ראית תקווה, ואת תלויה באחרים במאה אחוז. דבר יחיד שאי פעם ביקשת היה, שחייך לא יסתיימו בדרך הזו. לו רק יכולנו לעזור לך יותר. לא תמיד שידרנו באותו תדר ושפה, היתה מורכבות ביחסים שלנו. אבל מסתבר, שעמוק בתחתית, היתה גם אהבה. רק בשנים האחרונות, כשהיית חולה, התקרבנו ופרקנו מקצת מהמטענים. אולי היינו צריכות עוד זמן. המתח שהיה התפוגג והיו מספיק תובנות להבין שאת עצמך עברת ילדות לא פשוטה. סלחתי לך על הכל ואת סלחת לי. הרבה זכרונות ישארו לי ממך, דברים יפים לצד הקושי. אבל מה שבטוח, תחסרי לי מאד ולא יהיה יותר מי שיגיד לי "ליבה גוט אינהימל" או "תמיד תזכרי שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. תקחי את החיים מהבטן ומטה, אל תקחי ללב". וכך אזכור אותך. אני יתומה באופן הכי עמוק ועצום של המילה. אבל מתנחמת שסוף סוף את נחה, רגועה ושלווה. שתהיה מנוחתך שלמה. אביטל.