שרה נולדה ברומניה, עלתה ארצה בפרוץ מלחמת העולם השניה. היתה מורה לנוער עולה בראשון לציון,
המשיכה בעבודת החינוך ולזה הקדישה את כל חייה. למדה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, בתנאי
כלכלה קשים, קבלה מלגה וסיימה בהצטיינות.
ב – 1946 הגיעה לגבעת – חיים, ולימדה בכתה ד,. עברה אחר – כך לראשון. נישאה לבעלה משה והמשיכה
בהוראה. שנים אלו, בקן המשפחה, היו היפות ביותר בחייה, אך היו אלו שנים מועטות. שם נולדה בתם
עטרה. לאחר האסון שבו שכלה את בעלה, חזרה לגבעת-חיים, והפעם כמועמדת לחברות עם עטרה בת
השלוש. בבית הספר המשיכה הפעם בהוראת הלשון האנגלית והתכוננה להשתלם בשפה בארה״ב. נפטרה
באופן פתאומי בכ״א סיון תש״ג והיא רק בת 38 .הניחה אחריה את בתה היחידה עטרה, משפחה בארץ
ובגולה.
חיפשה בחברתנו שוויון, וצדק, והגנה, רצתה שנגן עליה. אישה נעימה ומשכילה, חברה טובה. היתה מאד
קשורה למשפחתה, עשתה מאמצים רבים שאחותה תגיע ארצה מרוסיה, עסקה בכתיבת מכתבים לראשי
השלטון בברית המועצות לבולגנין ולחרושצ׳וב. מאמציה נשאו פרי, אחותה אכן באה אבל שרה לא זכתה
כבר לראותה.

מדברי חברים
ב – 1946 היתה מורה בכיתה ד' )מחזור ג׳, בסיום בית הספר בגבעת חיים(. אהבנו אותה אז מאד התקשרנו
אליה ובקרנו אותה בשכונת הצריפים אחרי שעות הלמודים. בילינו אתה יחד והתפלאנו שהיא לבדה. זוכרת
אותה שהכינה אתנו תמיד הצגות שהמחישו את החומר שלמדנו בסיום שנת הלימודים, הכינה אתנו הצגה
"הזמיר של מלך סין", השתדלה שבהצגה תורגש הרוח והתרבות הסינית. נחמדה וסבלנית מאד בתור מורה,
בלטה בגישתה המיוחדת לילד, לתלמיד. )תלמידה לשעבר(.
"המוות היה אכזרי אבל גם החיים לא פנקו אותה. עבדה אצלנו בבית הספר לפני שנים, הלכה, בנתה את
ביתה בראשון לציון. יום אחד הופיעה שוב אצלנו, על גבה משא כבד של אסון. לא נכנעה למכה האיומה.
ניסתה לבנות מחדש את החיים סביב עבודת החינוך. רצתה לעלות ולהשתלם בחנוך. עוד בימים האחרונים
רקמה תכניות… ידעה לסייע לילד הנצרך, רצתה להקדיש לזה את כל חייה. פתאום הכל נכרת, עזבה את
בתה שהיתה לה למשענת היחידה, כפי שהדגישה תמיד."