דוריס נולדה בשנת 1910 בעיר טרביץ׳ בצ׳כיה, למשפחה בעלת בית מסחר גדול לכלי בית וזכוכית ובה עוד שלושה ילדים. המשפחה השתייכה לקהילה היהודית והאב היה פעיל ציוני נלהב, אך הם לא שמרו על המסורת היהודית והחינוך בבית היה ליברלי, כמו אצל רוב יהודי צ׳כיה. דוריס למדה בבית ספר צ׳כי, במגמת חשבונאות. בביתה, שנהגו לארח בו שליחים מישראל ופעילים ציונים למדה קצת עברית. את יושקו מאירי פגשה באתר נופש, כאשר שהה בצ׳כיה לתקופת החלמה מקדחת, אותה קיבל כאן, בביצות ואדי חווארית. דוריס ויושקו נישאו והיא עלתה איתו לישראל, בשנת 1935 ,ישר לקיבוצו גבעת חיים. המפגש עם המציאות של הקיבוץ בישראל היה קשה לה מאוד. דוריס הגיעה הנה ללא הכשרה וללא ידיעה מוקדמת על התנאים כאן. היו לה חלומות על חיי שיתוף מלא וחיי שיווין ומיד עם בואה לקיבוץ חילקה את כל המתנות שהזוג קיבל לנישואיו. די מהר למדה שלמרות שמדובר ב״קיבוץ" צריך "להילחם" כדי להשיג דברים והיה זה חלקה לצידו של יושקו העניו. לימים, הביעה את אכזבתה מהמציאות שפגשה, מול האידיאל בו האמינה. דוריס התחילה לעבוד בפרדס, בעבודת טוריה, במשך שבועות קשים עד מאוד. באותה תקופה לא נמצאו מגורים לזוג הצעיר והם טולטלו כל לילה למיטה צרה בצריף אחר. גם כאשר קבלו מגורים קבועים הסתמכו על ידיו הברוכות של יושקו, כדי להשלים את הציוד ההכרחי. שנים רבות עבדה בבישול במטבח ילדים, מטבח בית ספר ומטבח חברים. מהמטבח עברה לעבודת ייצור ב״גת" וגם בעבודה תובענית זו הקדישה את מירב יכולתה בהתמדה ובמסירות שאפיינו את כל מעשיה. כאשר חלה יושקו, בעלה, טיפלה בו במשך מספר שנים. שנות עבודתה האחרונות היו במחסן הילדים, עד שהגיעה לגיל "גבורות". בגיל 80 החליטה לפרוש ולהקדיש את זמנה למה שהיא עצמה תבחר לעשות. לדוריס נולדו שלושה ילדים – נעמי, גיורא ויגאל. גיורא חי עם משפחתו בקיבוץ ושלושת ילדיו ראו בביתה של סבתא דוריס בית חם ומלא אהבה ונתינה. הם באו לביתה יום יום ברצון ובשמחה. כך עד ליומה האחרון. כשם שחייתה את חייה בצניעות ובשקט, בניסיון שלא להכביד על זולתה, כך גם נפטרה – בחטף, בשקט, נשכבה למנוחת הצהריים ולא התעוררה.