איגנץ נולד בשנת 1947 ,בלודג' – פולין.
אמו נטליה ברחה במלחמת העולם, כשבאו הגרמנים, מהצד הגרמני של פולין לצד הרוסי, והגיעה בעקבות
בעלה הראשון לקזחסטן, עם האח הגדול שמוליק. הבעל נטש אותה לנפשה, ולאחר תלאות אין קץ, כשהיא
בודדה עם ילד, חולה, מחוסרת כל ורעבה פגשה את האב יהודה, ונולדה רינה. לאחר המלחמה חזרה
המשפחה לפולין, והתברר שלא נשארו קרובי משפחה, חוץ מכמה בני דודים רחוקים מצד האב.
איגנץ נולד בפולין של אחרי המלחמה, כאשר יהודים חיו בפחד גדול, בגלל אנטישמיות ופוגרומים. המשפחה
נאלצה להסתיר את יהדותה, לילדים ניתנו שמות פולניים, הם נשלחו לבתי ספר כלליים ולא ידעו דבר על
יהדות. המצב בבית היה קשה ומתוח, ההורים רצו לעזוב את פולין, אבל השערים היו סגורים.
בשנת 1956 ,נפתחו השערים ב"עליית גומולקה", רוב היהודים עזבו והמשפחה עלתה לישראל.
ההורים התקשו מאוד בארץ, לא יכלו לקיים את הילדים. רינה בת 12 נשלחה לגבעת חיים עם קבוצה של
ילדים פולנים באולפנה לעברית. לאחר שנה, כשהקבוצה עזבה היא נשארה בקיבוץ, צורפה לכיתה של זיוה
גולן ואומצה במשפחת סגל.
איגנץ בן ה-10 ,שכבר הסתובב בחוץ עם ילדי רחוב, הגיע לקיבוץ בעקבות אחותו – אומץ במשפחת סימה
ושמעון יוגב ומאותו רגע היה כבן קיבוץ לכל דבר.
גבעת חיים היתה ביתו. הוא ניתק את עצמו מעברו בפולין, שכח את השפה – ועד סוף ימיו לא רצה לנסוע
לשם.
אבא
שוב צריכה לכתוב לך, הפעם זה אחרי…
את מה שהיה לי חשוב שתשתמע באוזניך, כבר הקראתי לך לפני שבוע.
ועכשיו, זה נגמר באמת.
השבועות האחרונים היו קשים מנשוא, לך ולנו.
לראות אותך בסבלך, שואל מתי ההלוויה, מחכה למותך.
הכל התחיל בתחילת נובמבר. בהתחלה אמרו אירוע מוחי קל. ישבנו סביב מיטתך בהלל יפה וצחקנו – האבא
הגדול והחזק שלנו – בפיג'מה של בית חולים…
ואתה, כהרגלך מדבר בטלפון עם כל העולם ונותן דיווח מלא…
ואז הגיעה המכה הראשונה – גידול בראש. "לא נורא אבא, זה קטן ובמקום שקל להוציא, אתה תהיה בסדר"
אמרתי לך, ואתה כנראה כבר ידעת בפנים שזה לא כל-כך פשוט…
73
ואז הגיעה המכה השנייה – זה לא רק בראש…
שמרתי על אופטימיות בכל התקופה הזאת, באמת חשבתי שתצא מזה, שאם נילחם יחד בכל הכוח – ננצח.
בנסיעות שלנו לתל השומר היו לנו כל מיני שיחות. אתה בכלל לא לקחת בחשבון את האפשרות שתחלים
– רק דאגת למה יהיה אחרי שתלך מאתנו. ואני אמרתי לך – "אבא, אתה כל הזמן מדבר על המוות, חשבת
גם אולי על האפשרות שיגידו לך שהגידולים קטנו? שיש שיפור? שאולי תבריא? חשבת מה תעשה אז?" –
"לא" ענית לי, "האמת שעל זה לא חשבתי…"
אדם יודע מה קורה לו בגוף…
אני מודה לך אבא על כל מה שהיית. מודה לך על החודשים האחרונים, בהם זכינו להיות יחד יותר מתמיד.
מודה לך על כל החברים שאספת לך כל השנים – כולם נרתמו לעזרה מתחילת המסע ההזוי הזה, והכל
באהבה ודאגה רבה כל כך – כי זה בשביל איגנץ!
זה בכלל לא מובן מאליו כמויות האהבה והדאגה שהרעיפו עליך ועלינו. כנראה שכל אלו לא ניתנים סתם כך
לכל אדם.
בתקופה הזאת גיליתי כמה כולם אוהבים אותך באמת, כמה אתה משמעותי לכל כך הרבה אנשים.
תודה שנתת לנו להיפרד ממך ולהספיק להגיד את הכל. היית כל כך גיבור ואמיץ בכל המסע הזה.
אני אוהבת אותך אבא, וכמובן שגם אבנר והילדים.
אתה יכול להיות בטוח שתמשיך ללוות אותנו בסיפורך, תמונותיך, מאכליך…
וכמובן שאבנר לקח במלוא הרצינות את תפקיד הצלם שהורשת לו… הוא ימשיך ויצלם את כל האירועים
המשפחתיים והנכדים, בדיוק כפי שרצית.
תנוח על משכבך בשלום אבא. רוית.