אבא נולד בעיר ליל שבצרפת, במאי 1938 ,בשם אברהם ז׳אק אפשטיין )ז׳אקי בפי כל(. בן למהגרים מפולניה; דוד ושרה. אביו התגייס לצבא צרפת ואחרי הכיבוש – למחתרת. בחודש ספטמבר 1942 בוצע הפתרון הסופי ביהודי ליל. אבא זכר את האיסוף והריכוז של יהודי העיר, את הסעתם לתחנה ואת התרגשותו לקראת "הנסיעה הראשונה ברכבת" עם אמו ואחיו הקטן בן שלושה חודשים. לפני העלייה לרכבת הפצירה בו אמו להצטרף לאיש זר, שהבריח אותו יחד עם ילדים נוספים מתחת לקרונות – אבא, שהיה ילד צרפתי מחונך )הוריו דברו אתו צרפתית, על-אף שלא היתה זו שפתם( עשה כדבריה. אבא זכר כי אמו נופפה לו לשלום טרם עלייתה לרכבת. מאז לא ראה אותה. עד יומו האחרון לא חדל לקוות שאמו בין החיים. האובדן – ההצלה – השרירותיים לכאורה, שימשו לאבא הן כשבר והן כחוויה המכוננת של חייו. את המשך המלחמה בילה אבא בחיקן של משפחות גויים באזורים הכפריים של צפון צרפת. אביו, שמצא אותו תוך זמן קצר, היה מגיע לבקרו מפעם לפעם ודואג לשלומו ולרווחתו. אבא מעולם לא נתקל באנטישמיות במולדתו האהובה צרפת וראה את עצמו תמיד, מעבר להיותו יהודי גאה, צרפתי גאה, בן לתרבות מפוארת, של הומניזם, הגות ואמנות, הן היהודית והן הצרפתית. אחרי המלחמה, אביו, שהיה חייט בעל עסק, שיקם את עסקיו ונשא אשה תחת אמו. עם קום המדינה עלתה המשפחה ארצה ושוכנה במעברת אגרובנק, ליד חדרה, שם נולד שלמה, אחיו הצעיר. מקץ תקופה במעברה "גילה" את אבא מלקט נשמות חרדי משכונת מאה שערים בירושלים, שהתרשם משליטתו של הילד ביידיש. לאחר דין ודברים עם האב, אשר לא היה שומר מצוות אולם היה מעוניין בהוצאת בנו מהמעברה, עבר אבא ללמוד בישיבה חרדית בירושלים. עוד טרם עלייתו ארצה התחזקה באבא התודעה היהודית ועם גינוני הדת "לא היתה לו בעיה". עם זאת, אבא לא יכול היה לסבול את צרות האופקים שהיתה עיקרון מקודש בלימודי הישיבה וגם לא את השנאה לציונות ולמדינה, שהיתה מנת חלקם של רבניו. לאחר מספר ״מעשי קונדס״ אידיאולוגיים – החמור בהם ציור דגל ישראל על קיר הישיבה ביום העצמאות, סולק אבא מהישיבה וחזר למעברה. מקץ תקופה נוספת הגיע אבא לקיבוץ ב״סידור פרטי", באמצעות חברת קיבוץ קרובת משפחתה של אשת אביו- ברכה ברנדס. אבא, שבנוסף על תודעתו הרוחנית היהודית ותודעתו הלאומית הציונית היה בעל תודעה אידיאולוגית סוציאליסטית, אותה ינק מאביו, התאהב בדרך החיים הקיבוצית ובעקרונות שהנחו אותה ומצא בקיבוץ בית, תכלית ודרך. בגיל 28 נשא אבא את אמא והשניים עברו לקיבוצה, עמיר. אבא, שלא חיבב )בלשון עדינה( את דרכה האידאולוגית של תנועת השומר הצעיר )אליה השתייך קיבוץ עמיר(, לא חפץ מלכתחילה לעבור לעמיר ומקץ תקופה, זמן קצר לאחר הולדת אחותי רינת, חזרה המשפחה הצעירה לקיבוץ גבעת חיים, בו חי אבא עד יומו האחרון. אבא היה איש ספר, איש אשכולות, אינטלקטואל, מוזיקאי )המוזיקאי של המשפחה, למרות שאמא היא שהתפרנסה ממוזיקה(, בעל אינטליגנציה מרהיבה וחשיבה מקורית אשר "בוזבזה" )במרכאות כפולות ומכופלות( על עיסוק בדברים שמעבר, ואשר עפ״י רוב לא זכתה להערכה, בין היתר בשל קשייו של אבא להתנסח באופן בהיר. אבא ראה את עצמו בראש ובראשונה כצייר, עיסוק שהוכר בשנת 1971 על- ידי התנועה ומאז קיבל שני ימי אומן בשבוע ותקציב לחומרים )אבא תמיד היה אסיר תודה והרגיש חייב ומחוייב(. אין בידי הכלים לשפוט את טיב עבודתו, אשר זכתה להצלחה חלקית ומוגבלת )מספר תערוכות, התעניינות של רוכשים שלא נגמרה מעולם במכירה, לאור קשייו של אבא להיפרד מיצירותיו(, אולם די בעיון בכל אחת מעשרות )אם לא מאות( יצירותיו על-מנת להתרשם מכמות העבודה, המאמץ והאנרגיות הנפשיות שהושקעו בכל אחת מהן )כאילו דמו שלו שימש בערבוב הצבעים(, וזאת, חרף היותן של יצירותיו אבסטרקטיות כמעט לחלוטין. מיצירותיו נשקפים האובדן, השואה והניסיון למצוא מזור בארון הספרים היהודי, תוך מתן משמעות חדשה לדברי חז״ל )אותם העריץ( המתחייבת מאסון השואה, ותוך עיסוק חוזר ונשנה במשמעותם ובחשיבותם של סמלים לקיום האנושי, לצד חיפוש בלתי נגמר אחר מזור לפצעים שמעולם לא הגלידו. אבא האמין שתכלית האמנות בכלל )ואמנותו בפרט( היא סובלימציה-עידון, של המציאות החדה. עם זאת דומני כי קשה למצוא עידון בעבודותיו, וזאת להבדיל ממקוריות ורגשות חשופים המצויים בשפע. מהאמנות התחבר אבא מחדש למקורות היהדות, למד וחקר בסקרנות ובאהבת אין קץ את מורשת ישראל וגילה בקיאות מדהימה בהלכות ובמצוות )אשר את רובן לא קיים(. העריץ את הרמב״ם )ואת שפינוזה(, והכשיר עצמו כסנגור לדת ולממסד הדתי, תוך מתן פרשנות הומניסטית לדרכה של התורה, לרבות התמוהות שבמצוות. אבא עבד בפרדס, לאחר מכן בגת במשולב עם עריכת יומן הקיבוץ, לאחר מכן כחצרן הגיל הרך. אבא אהב את הקיבוץ והיה גאה להימנות עם חבריו. יהי זכרו ברוך.