פרנטו נולד ב־1910 בעיר פוסטלברג, בחבל הסודטים של צ'כיה, אז חלק מהמונרכיה האוסטרו- הונגרית.
הוריו היו אמידים, בעלי חנות גדולה אשר סיפקה לתושבי העיירה והסביבה החקלאית הגדולה את כל הנחוץ
כפי שפרנטו אהב לומר "משרוך נעל ועד פסנתר". לקרוב משפחה היה משק חקלאי בסביבה ופרנטו נמשך
לחקלאות מקטנות, במיוחד לבעלי חיים. גם את המוסיקה הוא ספג מילדות, אביו ניגן פסנתר ואת הצ'לו
פרנטו קיבל כמתנת בר-מצוה, צ'לו עתיק יומין כבר אז. בגיל 15 שלחו אותו הוריו ל״גלות" לעיר צ'כית כדי
שישכח שם את הציונות. את הציונות לא שכח, אבל צירפו אותו שם לרביעת מיתרים ושם התחילה פעילותו
המוסיקלית.
ב-1929 יצא להכשרה ובאביב 1931 עלה ארצה, לקבוץ ג׳ בבת גלים ע״י חיפה, משם לחדרה, ועם הראשונים
ל״נקודה" בודי חווארית. בשנים הראשונות היה שומר שדות ומאז לא פסק לעסוק בעניני בטחון ולטפח
קשרים עם השכנים הערבים. שנים רבות היה מא"ז, מפקד אזור מטעם ה"הגנה".
ב-1934 נשלח להכשרה ברפת של תל יוסף וכעבור שנה, ב-1935 התחיל בהקמת הרפת בגבעת-חיים, תוך
חיפושי דרך, הצלחות וכישלונות, עד ליציאה למרחב שהביאה ברבות השנים לרפת הגדולה ביותר בתנועה
הקיבוצית.
בשנות המאורעות, 1936־1939 ,הודות לקשריו הטובים עם השכנים הערבים, היה בין מקימי ה״ש'י" שרות
הידיעות של ההגנה, ומנע לא מעט פיגועים בסביבה.
באו שנות המלחמה הקשות, עם הדאגה לאמו שנכלאה במחנה טרזין, מחלת אשתו הראשונה שגוועה לנגד
עיניו בדמי ימיה, תינוקת שהוא ידע להיות לה גם אב וגם אם.
נישואים שניים, "השבת השחורה" ושבועות של מעצר בלטרון וברפיח; שליחות במחנות המעפילים
בקפריסין 48/1947 ;ילדים ומשפחה ענפה; תזמורת הקיבוצים ומוסיקה קמרית בחדר או אצל שוחרי מוסיקה
בסביבה; פיתוח הרפת לקראת ממדיה של היום עם חידושים מקצועיים בהזנה ובציוד; פעילות בוועד הרפת
של מזה״ק לשם הדרכה במשקים צעירים, ולא פעם מניעת חיסול של רפת זו או אחרת; שליחות לטורקיה
ב-1975 עם 120 פרות מבכירות מישראל – שנים עתירות מעש, עמל וגם סיפוק.
נשאר נאמן לשתי אהבותיו הגדולות: יום לפני מותו עוד היה ברפת, ובערב ניגן. נפטר מהתקפת לב בגיל 72 .
הניח אשה, חמישה ילדים ו־13 נכדים.

מדבריו בימי המצור על גבעת-חיים
"עולם טוב יותר רצינו לבנות לנו ולילדינו, ללא ניצול וללא שעבוד, מקום שכל אדם לזולת חבר. בטוב שבאדם
לימדנו אותם להאמין… עמד הכח מול הצדק… לא אנחנו רצינו בקרב זה. כיבוש ביצות רצינו והפיכת שממה
לגן פורח. בנטיעות עצים רצינו. אבל כשמנעו זאת מאתנו, לאנשי קרב נהפכנו"