אבא נולד ב-1905 להוריו חיה ויצחק גלר. הוא היה הבן השביעי במשפחה בת תשעה ילדים.
אביו כיהן כשוחט ובודק כשרות בעיירה שבבסרביה.
בבית הדתי) (מה שמכונה כיום חרדי() הקפידו על כללי "השולחן הערוך" לפי תרי״ג מצוות וחגגו כל חג ומועד
כהלכתו. אבא זכר בגעגועים את השבת המשפחתית לפרטיה, על ריחותיה וטעמיה, את ליל הסדר החגיגי
שנמשך שעות ארוכות עד שהגיע זמן הקניידלאך,
את הסוכה שנרטבה לרוב בגשם האירופאי ועוד ועוד….
בגיל שלוש נשלח אבא לחדר אל המלמד – ללמוד תורה. כדרך הטבע העדיף הילד הרך להישאר בחוץ
ולשחק.. המלמד אמר להורים – אל דאגה, נחכה לחורף. ואכן, משהגיע הקור הגדול – מיהר אבא להיכנס
ל״חדר" והפך לתלמיד שקדן וידען.
במקביל להווי היהודי, חלחלה גם התרבות החילונית לחייו. הוא היה קורא לאור העששית בלילות ספרי
סופרים רוסים ששאל מחבריו, אהב להקשיב לשיחות חולין של המבוגרים שסרו לבית אביו ודנו בעניינים
שברומו של עולם.
הסקרנות, הרעב האינטלקטואלי, התהיות הפילוסופיות על העולם ואהבת הספר שהנצו בנפש הילד ההוא
בעיירה היהודית – התעצמו והתפתחו ואפיינו את אבא לאורך כל חייו.
בגיל תשע עבר אבא ליד כנסיה ביום ראשון, שמע את שירת המקהלה ונפעם. מאז, ועד לימיו האחרונים,
אהב להאזין למוסיקה בכל מאודו, והנחיל זאת גם לנו – לילדיו.
כשמלאו לאבא 13 שנים עברה משפחתו לעיירה חוטין, ושם חל לדבריו המפנה המשמעותי בחייו: הוא פגש
בתנועת הנוער החלוצית של השומר הצעיר, ובחזונה – הקמת חברה יהודית צודקת בארץ ישראל. זו הייתה
תמצית אמונתו-דתו החדשה של אבא, דת שהתוותה את דרכו לאורך כל חייו. "נכבשתי על־ ידי תנועה זו,
אמר, והיא הפכה למרכז חיי".
כשנשלח מטעם התנועה לרכז את קן השומר הצעיר בקישינייב – התארח אבא בבית משפחת ברון ושם
נכבש שוב. הפעם על ידי נערה צעירה ויפה, סימה היה שמה, שהפכה גם היא למרכז חייו…
לא נכחיש כי בין שני מוקדי חיים אלו – התנועה והרעיה – שרר מתח מתמיד, כדבריו – "אני הייתי יותר קיבוץ
ותנועה וסימה הייתה יותר אהבה ומשפחה"….
ב־21 לינואר, בשנת 1929 עלה אבא ארצה, "ואני מונה את היום הזה כאילו נולדתי מחדש" כך אמר, ואכן את
התאריך הזה תמיד זכר.
אבא הצטרף לקיבוץ ג׳ בחיפה. בשנת 1932 עלה הקיבוץ על הקרקע, בעמק חפר הבוצי והחולי, בגבעה
שוממה שהפכה לימים לגבעה שוקקת חיים – גבעת חיים.
בקיבוץ גבעת חיים נישאו אבא ואמא וכאן נולדנו אנו – חמשת ילדיהם.
במשך שנים כיהן אבא לסירוגין כמזכיר הקיבוץ המאוחד הארצי, וכמזכיר גבעת חיים,
105
ובתקופות הביניים עבד ככורם בקיבוץ.
אבא מילא את תפקידיו בלב חפץ ובאמונה עזה בצדקת הדרך. הוא זכה לחיים של בחירה ומימוש במידה
שמעטים זוכים לה כיום; כאילו היה שותף לתזמורת שכל נגן בה משפיע כסולן, והיא בוראת את יצירותיה
במו ידיה…
לימים, הקיבוץ השתנה, היררכיית הערכים נטשטשה… על כך אמר אבא בצער – "הקיבוץ סיים את תפקידו
ההיסטורי בתולדות המדינה״. יחד עם זאת, חזר ואמר: "את הקיבוץ שלי אי אפשר לקחת ממני".
הוא הביט לאחור על הנחרצות והקנאות המהפכנית של אז בהסתייגות מפוכחת, אבל,
נשאר עד הסוף אכפתי, מעורב ובעל תחושת אחריות אישית למה שקרה סביבו כאילו גורל העולם כולו,
והעולם היהודי בפרט מונח על כתפיו….
בעשורים האחרונים, ירד בהדרגה משקל הפעילות הציבורית וגדל משקל המשפחה בחייו. הוא גילה את
העושר העצום הטמון בנכס המשפחתי )מה שאמא גילתה כבר מזמן…(, נעשה מעורב ומעורה יותר בחיי
נכדיו וניניו, ואהבתו והערכתו לאמא ולחלקה הענק בחייו התעצמה.
ביום ההולדת ה-90 שלו, ו- 85 של אמא הגדיר אותה אבא "ההצלחה של חיי" ואת עצמו כ ״בר מזל שזכה
בה". )סוף סוף אמא נצחה את התנועה…(
אבא היה תאב חיים עד ימיו האחרונים. גם בבית שקמה, כאשר רגליו כבר לא נשאו אותו, נשאר מוחו חד
וצלול כשהיה, ואהבתו לחיים ולחברת-אדם לא כבתה. הוא היה אסיר תודה על כל יום חדש שזכה לו ועל כל
מחווה וביקור שנקרה לו.
אבא נפטר בגיל 101 ,בשיבה טובה, כשהוא מותיר אחריו 5 בנות ובנים ובני – זוגם, 20 נכדים, 42 נינים ועוד
אחד שבדרך
בשנות ערירותו היה חוזר ואומר שהוא אומנם לבד, אבל לא מרגיש בודד, בהיותו מוקף ומבורך בכל כך הרבה
בני משפחה שיקרים לו. היה חוזר ואומר: ״זכיתי״, כאומר – אני מודה. גם אנחנו זכינו אבא ואומרים תודה.
היום, במילותיך שלך, מתערבבים רגבי עפרך בעפרה של רעייתך האהובה. תנוח על משכבך בשלום. תמשיך
להיות דמות מייצגת עבורנו גם במותך.
בניך – אוהביך