חנן דניאל נולד בגרמניה, כבנו הצעיר בשלושת בניו של בוקס זיידביץ שהיה מנהיג מפלגה סוציאליסטית שמאלנית קטנה וציר ברייכסטאג הגרמני. בהיות חנן צעיר מאוד, נפרד אביו מאימו והתחתן עם אישה יהודייה. חנן כתב את זיכרונותיו שבהם הוא מתאר את חייו בהרבה הומור. וכך הוא כותב: "לאימי החורגת רות לוי, לא היו חיים קלים איתי. הייתי פרחח בן חמש ופרא אדם… אבא לא התעניין בחינוך שלנו, פרט לאחי הבכור שאותו סחב עמו לאסיפות פוליטיות". את האידיאה, את הפציפיזם ואת השאיפה לקדמה הוא ספג מגיל צעיר. מיד עם עליית היטלר לשלטון עזבה המשפחה את גרמניה, ומאז הם חיו חיי פליטים, בין פליטים. התחנה הראשונה הייתה בפראג ומשם עברו בשנת 1938 לנורבגיה. עם הפלישה הגרמנית בשנת 1940 עברו באישון־ לילה, לשבדיה. וכך כותב חנן: "באותן שנים. כשבאירופה ובחצי עולם, התנהלה מלחמת השמדה. חיינו בשבדיה באי של שלווה, תוך מודעות, שאם היטלר ינצח, גם גורלנו יחרץ. וכאנטי־פשיסטים, לא יהיה שונה מאלו שבארצות הכיבוש. היינו מחוסרי אונים. לא יכולנו להתגייס לצבא נגד היטלר. אפילו ארגון מחתרת לא היה קיים בשבדיה. השבדים שמרו באלף עיניים בפני כל ניסיון פגיעה בניטרליות הקדושה שלהם, במיוחד מצד הפליטים. לא נותר לנו דבר לעשות חוץ מאשר לעקוב אחרי מהלך הקרבות על המפה". בשנת 1945 ,עם גמר המלחמה, חזרה המשפחה לגרמניה. אבל חנן נוכח במהרה שזה לא זה. הוא חזר לשבדיה והתחיל לבסס את חייו, התחתן עם מריאנה ונולדה בתו הראשונה מניה. הוא עבד כטכנאי-שיניים, אך הסיכוי לחיים בורגניים שלווים בשבדיה השלווה – לא היה לפי רוחו. על כך הוא מספד: "שקלנו כל מיני תוכניות, ביניהן להצטרף לאביה של מריאנה בצ׳ילה. אך בינתיים נוסדה מדינת ישראל. נזכרתי במה שידעתי על הקיבוץ ועל האפשרות להגשים בו חיי קומונה אמיתיים וסוציאליסטים על בסיס וולונטרי. מחשבה זו קסמה לי ביותר, וכך התקשרנו עם השליח בסטוקהולם והוא סידר לנו את העלייה ואף הפנה אותנו לגבעת חיים". בפספורט שלו היה רשום שם אימו כרות לוי, וכך לא הייתה בעיה לעלות בשנת 1948 כ ״עולה מגרמניה". המשפחה הגיעה לקיבוץ ביום אביב אחר הצהריים, עם מניה בת השנתיים וחצי, בטרמפ על עגלה עם טרקטור מהכביש. היה זה הונזו שפגש אותם והזמין אותם לכוס תה בחדר האוכל הריק. בקיבוץ עבד חנן בעבודות רבות : סניטריות, רפת, חבתניה, מכוורת, משק הילדים, מספוא והקמת המרעה הזרוע במורד מול הרפת. הוא היה אחד המעטים שהיוו בקיבוץ את השכבה האמצעית החסרה בין דוד המייסדים ובין הבנים הבוגרים. אחרי שהכירו ביכולתו, הוא נשלח לסמינר מרכזי משק בעין־ חרוד. תפקידו הראשון היה ריכוז עבודה והוא שהקים את מערך תורנויות השבת פעם בחודש וגמר עם "המוסד הוותיק" של "חופש שבת". אחרי תקופה של גזברות, הגיע חנן לתפקיד שאותו אהב לעשות ביותר, והוא – ריכוז בנין ובו התמיד כ- 20 שנה. ועד אשר עבר את הניתוח הקשה, עבד באחזקת המטבח וחדר האוכל. את זיכרונותיו שכתב במהלך חודשי מחלתו, סיים ממש כשאזל כוחו. בחודשי חייו האחרונים, טיפלה בו אסתר במסירות רבה וידידים רבים הקיפו אותו. השאיר בת מניה, שלושה בנים – עוזי, אופיר ותמיר, ושמונה נכדים. נזכור אותו כדמות מיוחדת ואהובה בינינו. יהי זכרו ברוך.