שמחה הקש נולד בשנת 1918בעיר בלשיורמט במרכז הונגריה. הוריו היו שומרי מסורת, אך לא אדוקים
קנאים; בעלי חנויות מכולת, במצב כלכלי תקין. שמחה למד בבית ספר תיכון למסחר.
בפרוץ המלחמה ב-1939 היה בשרות סדיר בצבא ההונגרי. כשהחלו הקרבות בחזית הרוסית, נשלח עם
שאר היהודים ששרתו בצבא למחנות של עבודת כפיה לעזרת הצבא הגרמני – סלילת כבישים, הקמת
מחנות, וכדומה. שם הוא נשאר עד סוף המלחמה. אביו נפטר בראשית שנות ה-40 ,אמו נשלחה לאושוויץ.
האח הבכור חי בהונגריה.
עם גמר המלחמה חזר שמחה לבודפסט, עבד ב״גיוינט", והצטרף להכשרת "דרור". בדרכי ה״בריחה" פגש
את סימה ששימשה לו, (שידע רק הונגרית) תורגמנית עם יתר הניצולים ועם השלטונות בארצות המעבר.
שניהם עלו באונית המעפילים "טירת צבי", הגיעו לחיפה באפריל 1948 ,ומשם לקפריסין. סימה הגיעה ארצה
כבר ביוני, עם שחרור ה"בלתי לוחמים", והתגייסה לצה״ל. שמחה ״סגר את קפריסין״ ועלה רק בפברואר
1949 עם חיסול המחנות.
הגיע לגבעת-חיים, כאן היה בן אחותו סינאי שעלה עוד ב-1946 ,וגם הכיר את פרנטו ואת יצחק אגמי
משליחותם בקפריסין. החליט כי כאן מקומו, הביא הנה את סימה, הקים בית. עשר שנים עבד ב״גת״, למד
נהגות, עמד על דרישתו לעבוד במקצועו זה, ומאז 1960 עבד בקואופרטיב "עמק חפר".
איש משפחה מסור, חבר נאמן לידידיו ולשכניו, לא פעם ויתר על זכותו לנסיעות קצרות ונוחות וניצל הובלות
לאילת למען ביקורים חטופים אצל רותי באילות. אחז בהגה עד יומו האחרון, וגם ליום המחרת עוד היה לו
סידור להובלת דגים…
נקטף בחטף, תוך ביקור שגרתי במרפאה.
הניח את סימה חברתנו, בן ובת ו-4 נכדים.

מדברי חברים
שמחה הוא מניצולי השואה. פגישתי הראשוגה עם שמחה היתה במחנה המעפילים שבקפריסין. שמחה
התגלה שם כאיש מסור, שכל דאגתו לעזור ולהקל על הקשיים של חיי יום יום, לחברים שבקיבוצו. תנאי
החיים במחנה היו קשים מאוד, אבל הוא ידע להתגבר עליהם, ולהבטיח את כלכלתם היום יומית של החברים.
עם הקמת מחנה האימונים, להכשרתם הצבאית של המעפילים על ידי הפלמ״ח, קיבל על עצמו את ארגון
האספקה של המחנה, על כל צרכיו. כל המשתתפים במחנה, שיבחו אותו על דאגתו, ועל מסירותו לפרטים
הקטנים ביותר. עם חיסול המחנות בקפריסין בא אלינו. הקים כאן את ביתו עם סימה, תיבדל לחיים ארוכים,
עבד בעבודות שונות ובכולן הוא גילה את מסירותו וחריצותו. היה אב טוב, ומסור לילדיו. היה איש נעים
הליכות, שטוב היה להימצא בחברתו.